השיחה שלי עם היועצת. :
"אז ספרי לי אייך עבר עלייך היום אופק"
"עבר בסדר, את יודעת אני עדיין לא מצליחה למצוא את המקום שלי בכול דבר שאני עושה"
"מה החזיר אותך אחורה ? מה נתן לך תקווה להמשיך"
- אם נדבר בכנות , שום דבר לא נתן לי תקווה להמשיך ולחזור אחורה , אף פעם לא חזרתי.
פשוט לא התקדמתי -
"אני לא יודעת" הייתי מתוסכלת , קשה לי לדבר על זה.
"משהו לא בסדר ? מה מפריע לך ?"
"שאני חייה" עניתי לה.
היא נראתה מבוהלת כאלו בחיים לא אמרו לה ילדים שהם רוצים למות.
"תגידי משהו , מה את בהלם" קצת התעצבנתי. הרגשתי משוגעת בצורה לא נוחה.
"מה גורם לך לרצות למות אופק ?"
- אויש כמעט כול שיחה שלנו היא אומרת את שמי -
"יש לי שם מכוער תפסיקי להגיד אותו" כן אני קצת חצופה אבל היא חייכה וצחקה.
"למה את צוחקת , אמרתי משהו מצחיק ?"
"את משעשעת אותי" היא עונה לי. חייכתי והמשכתי.
"סיפרתי לך על זה שאחותי איימה להרוג אותי פעמיים ? ופעם אחת אפילו רדפה אחרי עם סכין.
פעם שניה כמעט זרקה אותו עלי?"
- טוב לא הייתי צריכה לספר אבל ניפלט לי מהפה הגדול שלי לצערי :( -
"לא לא סיפרתי לי , הייתי זוכרת אם היית מספרת לי. אייך הגיבו על כך ההורים?"
- רציתי להגיד לה : יש לי חרא הורים אייך את חושבת שהם יגיבו לעזאזל ? אבל במקום זה יצא לי -
"הם אמרו שהיא צחקה איתי"
היא הסתכלה עלי במבט שאומר ' מה הולך פה '.
רציתי לברוח מהחדר , הוצאתי את הפלאפון הסתכלתי על השעון.
"אני צריכה ללכת" אמרתי לה.
"נדבר יום ראשון?"
"טוב" משכתי בכתף.
"אז יום ראשון באיזה שעה?"
"תשלחי לי sms ואני ידע מתי לעלות" אמרתי לה ויצאתי החוצה.
שיקרתי עליה שאני צריכה ללכת אבל זה עשה לי הקלה, שוב הדמעות היו בגרון שלי.
רצתי מהר ככול שיכולתי וברחתי מהשער , התחבאתי באיזה מקום.
יש לי עוד חצי שעה לאוטובוס , עליתי עליו והגעתי הביתה.
(אז כך עבר היום שלי ... משעמםםם כמו כול יום בחיי המשוגעים חח )
;){kind=link}